דיון בנושא רצח העם בדארפור

מלחמת האזרחים המתרחשת בסודאן מזה שמונה שנים והשלכותיה הקשות ברמה האזרחית, ההומאנית, הכלכלית והפוליטית מוגדרות על ידי האו"ם כ"משבר ההומאניטארי החמור בעולם". אלימות ואכזריות הלחימה הביאו למוות של מיליוני בני אדם, להיווצרות מיליוני פליטים ועקורים פנימיים, ולהרס תשתיות מערכות המדינה שאפשרו רמת מחייה הוגנת. הניכור הדתי והאתני ארוך השנים במדינה, שהביאה למצב זה, מחמיר וגובר, והאנרכיה ששוררת במדינה לא מאפשרת לה לתפקד כראוי.

הניכור הדתי והאתני התבטא במהלך 400 השנים האחרונות, בהן התחלקה סודאן באופן טבעי מבחינה אתנית ודתית- בצפונה המדברי שוכנים תושביה הערבים המוסלמים (שמהווים כ-70% מאוכלוסיית סודן), ובדרומה שוכנות כ-50 קבוצות אפריקאיות אליליות שונות פרו- נצרות (שמהוות כ-25% מאוכלוסיית סודן), ואפריקנים נוצרים (5%). המתחים בין הקבוצה הערבית והאפריקנית קיימים כבר מהמאה ה-13, ומקורם בסכסוכים בין שבטים אפריקאיים מוסלמים מקומיים ושבטים ערביים מוסלמים הקרויים "באגגארה", אשר התיישבו במקום. הסכסוכים היו בנושאי סחר בעבדים ובנושאים כלכליים שונים.

בשנים 1898-1946 הונהגה "מדיניות הפרדה" על ידי הבריטים אשר שלטו באזור, שבמסגרתה נותק חלקה הדרומי של סודן היה מחלקה הצפוני מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית. לקראת קבלת העצמאות של סודן (1956) היא אוחדה בשל אילוצי הבריטים לשלב את האפריקנים בשלטון הערבי שבצפון. למרות ביטול תכנית ההפרדה הנ"ל, שיתוף הפעולה בין הקבוצות לא עלה יפה והעמיק את הפערים הקיימים בינהן. בשנת 1958, עם עליית גנרל עבוד לשלטון באמצעות הפיכה צבאית נקייה מדם, החלה הממשלה בתהליכי "ערביזציה" של המדינה, וכעבור שנתיים סודאן הפכה לדיקטטורה צבאית.

בשנת 1962 פרצה מלחמת אזרחים עקב ניסיונות עבוד לכפות את התרבות הערבית בדרום והתעלמותו מהסכסוך המתקיים במדינה בין הממשלה הערבית המוסלמית לבין רוב התושבים האפריקנים הלא מוסלמיים שבדרום סודן. המלחמה הביאה לפרישת גנרל עבוד מהשלטון והחלפתו בקולונל נומיירי האפריקני. נומיירי חתם על הסכם מתן אוטונומיה חלקית למורדים בדרום, בו הכיר בדרום סודן כישות טריטוריאלית אוטונומית, וכך הביא להפסקת המלחמה ל-10 שנים. בסופן הכריז על הפיכת סודאן למדינת הלכה מוסלמית, ובכך הצית מחדש את המלחמה עם קבוצות המורדים.

המלחמה הביאה למצב בו שני מיליון מאזרחי סודאן הפכו לפליטים, וכן לרצח של מאות אלפים, מוות המוני מרעב ומחלות, ולבריחת אפריקנים רבים למדינות אחרות. המאבקים הקשים כילו את משאבי הטבע הסודאניים, ועל כן הותירו אותה עם ממשלה פגועה כלכלית, שלא הייתה יכולה לדאוג לאזרחיה.

בהסכמי סיום המלחמה בין הממשלה למורדים ב-2004, הרגישו המורדים האפריקאיים מקופחים ביחס לשבטים הערביים, מה גם שאיכרים ערבים החלו להתנכל להם. עקב כך החלו אפריקנים שבחבל מערבי הארץ דארפור בשורה של מאבקים נגד הממשלה, שברובם הצליחו לנצח. את המאבקים הללו הובילו מליציות ה-JEM (Justice and Equality Movement), וה- SLM (Sudan Liberation Army). כתגובה שלח המשטר את בני שבט ה"ג'ינג'וויד" הבדואי המיומן לרסן את המרד, ואלה למעשה פתחו במרדף לטיהור אתני אפריקאי בדאפור.

לוחמת ה ג'ינג'וויד מאופיינת בטקטיקה אכזרית הכוללת רצח וקטיעת איברים של אזרחים לא מעורבים, ביניהם ילדים ותינוקות. כמו כן, הג'ינג'וויד מואשמים בניסיון להשמדת שבטים אפריקאים, באונס ובעינויי המתנגדים למרותם. לדוגמה, כפרים של בני שבט הפור נבזזו ונשרפו עד אפר, ולידם נמצאו כפרים ערביים שלא ניזוקו. חשוב לציין כי תקיפת אזרחים במלחמה מפרה את כללי המשפט ההומאניטארי הבינלאומי. בנוסף, עקב בריחתם של כ-100,000 פליטים מרדיפות הג'ינגוויד לעבר המדינות השכנות (בעיקר צ'אד) נוצר משבר הומניטארי חריף.

בשנת 2005 חתמה הממשלה הסודאנית על הסכם שלום עם אחת מקבוצות המורדים, אך מאחר ושאר הקבוצות לא רצו לחתום, המלחמה החריפה ואף קבוצות המורדים השונות החלו להתפלג ולהלחם אחת בשנייה.

בשנת 2003 העולם החל להיחשף לפשעים הנוראים המתבצעים בדארפור, וארגונים שונים החלו מנסים לשפר את המצב. הדבר השתקף כבר בהחלטות האו"ם מספר 1556 ו- 1564 ב-2004, שהביעו את הרצון להסדרת המצב בדארפור וקראו להסגיר את האנשים שאחראים על פשעי המלחמה ל-ICC (בית הדין הפלילי הבינלאומי) , רצון שממשיך להשתקף בהחלטות עדכניות.

לאור התעלמות משתתפי המלחמה הסודאנית מההפצרות, החלטת מועצת הביטחון מספר 1591 הטילה על דארפור ועל מליציות לא רשמיות (כגון הג'ינג'וויד) אמברגו נשק, איסור תנועה והקפאת נכסים.

הפנייה הרשמית ל-ICC בהחלטה מספר 1593 (2005) לדון בנושא פשעי המלחמה בדארדפור הובילה להוצאת צווי מאסר לאחמד הארון ולעלי קושאיב (בחירים בממשל הסודאני) בשנת 2007, ולעומאר אל באשיר (הנשיא הסודאני) ב-2008. סודאן מצידה התעלמה מהפסיקה הבינלאומית כי עלייה להסגיר את אנשים אלה בשל עשרות פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ואף מינתה כתגובה את הארון לשר לענייני רווחה בסודאן. עם עבור הזמן מתחזקים ומתרבים האישומים נגד אנשים אלה, ועל כן הדיון בנושא משפט הנשיא, אל באשיר, בעיצומו.

בהחלטה מספר 1769 (2007) האו"ם קבע שליחת 26,000 אנשי צבא וביטחון מטעמו ומטעם האיחוד האפריקאי (AU) לסודאן כדי להביא להפסקת הלחימה, אך לא ייעד את כוחותיו לטיפול וסיוע לנפגעי הטבח. כמו כן הוחלט על ביטול הקריאה להטלת סנקציות נגד סודאן, בשל התנגדות המדינות הערביות, וכן בעקבות הוטו שהטילה סין על ההחלטה. בזירה דעת הקהל העולמית מדינות אלו נתפסות כשותפות לפשעי המלחמה בסודאן בשל התנגדותן להטלת הסנקציות.

חשוב לציין שסודאן התנגדה לשליחת "כוחות השלום" המדוברים והציעה "תוכנית להשבת הביטחון וההגנה על האזרחים בדארפור" כתחליף, שתתנהל באמצעות כוחות סודאניים, וכנראה תהיה בעלת אופי צבאי.

כיום נתוני האו"ם מצביעים על קיומם שך קרוב ל-3 מיליון פליטים סודאנים נרדפים. הם אינם יכולים להימלט לצ'אד עקב רדיפות הג'נג'אוויד שממשיכות גם בתוכה, ונאלצים לחפש מקלט בעיקר במחנות הפליטים במצריים, ובמדינות השכנות האחרות. במדינות אלו הם מוחזקים בתנאים לא אנושיים, ונשקפת סכנה לחייהם. אולם, בעיית הפליטים הסודאנים קשה בהרבה- וזאת מכיוון שהם לא מוכרים כפליטים על ידי האו"ם, בעקבות הגדרות האמנה הבין לאומית בנושא פליטים (שנת 1951). דבר זה נותן עילה להתייחסות לא הוגנת כלפי הפליטים הסודאנים, ומאפשר למדינות שונות למנוע מהם קבלת מקלט בשטחן, מסיבות שונות (למשל היותם מעמסה כלכלית, מדינה עוינת וכו') .

הדיון יעסוק בסוגיות האתיות המורכבות שמעלה המלחמה בסודאן, ויפעל למען מציאת פיתרון דיפלומטי בינלאומי שיביא לסיומה. הפיתרון יתייחס לאופי ולצורת ההתקיימות של סודאן בעתיד. כמו כן, יערכו מאמצים לפתור את בעיית הפליטים ונפגעי המלחמה הקשה. כל זאת במטרה למנוע הישנות מצב דומה בעתיד.

קישורים:

http://news.walla.co.il/?w=//719367 - פרופורציות. תולדות הסכסוך בסודאן.

http://www.savedarfur.org - save Darfur.

http://www.savedarfur.org/pages/policy_paper/fact_sheet_the_icc/ - פשעי המלחמה על פי ה-ICC

http://clg.portalxm.com/library/keytext.cfm?keytext_id=172 - דיון בנושא הגדרת פשעי המלחמה בדארפור.

http://www.crisisgroup.org/en/key-issues/preventing-implosion-in-sudan.aspx

Preventing Implosion in Sudan

http://www.epochtimes.co.il/news/content/blogcategory/73/130/ The Epoch Times

http://www.plitim.co.il/sudan.html - רצח העם בדארפור.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3923545,00.html

http://www.aph.gov.au/library/pubs/rb/2004-05/05rb08.htm

http://www.sikurmemukad.com/magazine/112009/sudansplit.html - יחסים בינ"ל.

הסגר על עזה, עם דגש על משטי השלום:

רצועת עזה הינה רצועת חוף שגובלת בדרום ישראל ובצפון מזרח האי סיני. במהלך ההיסטוריה היא יושבה בידי מגוון אוכלוסיות (כגון ערבים, ממלוכים, פלשתים, וכו'), וכיום יושבים בה כ-1.5 מיליון פלסטינים, שמתוכם כמיליון פליטים. תנאי המחייה ברצועה עלובים- צפיפות, פרנסה בדוחק ותברואה לקויה. הסיבות לאכלוס הרב של הרצועה לאורך הדורות הן קרבתה לים והתנאים הטובים בה לגידולים חקלאיים. עוד מוסיפה לחשיבותה של הרצועה, העובדה כי היא מהווה נקודה אסטרטגית לכיבוש ישראל דרך מישור החוף.

בשנת 1947 ירדן, מצריים, סוריה ולבנון פתחו במלחמה נגד ישראל בעקבות אי הסכמתן לתוכנית החלוקה של האו"ם לגבי שטחי מדינת ישראל בין היהודים לערבים. ניצחונה של ישראל הוביל לבריחה וגירוש מסיבי של פלשתינאים לארצות ערב השונות, ליהודה ושומרון, וכן לרצועת עזה. למרות שעזה נכבשה על ידי מצריים היא לא הוכרה כטריטוריה שלה, חל בה שלטון צבאי, וכן היה ניסיון להקים בה ממשל פלשתינאי עצמי שישלוט גם בגדה המערבית אותה כבשה ירדן. "ממשלת כל פלסטין" שהוקמה נכשלה, ועקב כך איבדה את השטחים שבשליטתה ואת ההכרה בה כנציגת העם הפלסטיני.

בשנת 1964 מדינות ערב הקימו את ארגון אש"ף (ארגון לשחרור פלשתין) שמורכב ממספר תנועות לאומיות פלשתיניות שבראשן הפת"ח. מטרתו הייתה להוות ייצוג פוליטי פלסטיני רשמי וכן לרכז את המאבק בישראל מתוך אמונה שישראל שייכת לפלסטינים מטעמים היסטוריים.

בשנים לאחר מלחמת ששת הימים (1967), בה הרצועה נכבשה על ידי ישראל, התרבו פעולות הטרור (כגון ירי קטיושות מירדן ומלבנון, ומחבלים מתאבדים) של האש"ף נגד ישראל. צה"ל פעל להרגעת המצב, עד לפרוץ מלחמת שלום הגליל ב-1982 ולאחר מכן פרוץ האינתיפאדה הראשונה (1987)- שהובילה להרעת המצב הכלכלי בעזה עקב היותה מוקד עימות.

ב-1974 הליגה הערבית הכירה באש"ף כנציגות הבלעדית של העם הפלסטיני, דבר אשר הוביל להקמת ארגוני מחתרת אנטי ישראליים בכל ארצות ערב, וכן להסכמת אש"ף לפעול גם בדרכים דיפלומטיות למען כיבוש ישראל.

ב1978, במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, הוצעה לאש"ף האפשרות להפוך את רצועת עזה לאוטונומיה- אך הארגון סירב לכך. בשנת 1988 הוקמה ברצועת עזה הרשות הפלסטינית אשר תפסה את מקומו המרכזי של אש"ף בפוליטיקה הפלסטינית.

חתימת הסכמי אוסלו ב-1994 (בין אש"ף לישראל עם גישור אמריקאי) הובילה להכרה של האש"ף ומדינת ישראל אחד בשני, וכן לקיום שלטון עצמי פלסטיני בעזה- תחת ריבונות ישראל. כמו כן אש"ף חזר בו מאמונתו בהשמדת ישראל.

יחסי הרצועה המתוחים עם ישראל לאחר הסכמי אוסלו התבטאו בפריצת האינתיפאדה השנייה, והתגברו עם עליית ארגון החמאס, שערך הפיכה צבאית ברצועה ולקח את השליטה בה לידיו בכוח בשנת 2006. החמאס הינו תנועה אסלאמית קיצונית, בעלת שאיפה מוכרזת לכיבוש ישראל ללא שימוש באמצעים דיפלומטיים. למרות שנבחר דמוקרטית, חשוב לציין שהארגון השתמש בטרור במטרה להחליש את יריבו הפת"ח.

עם בחירתו, החמאס החל בירי רקטות וטילים לעבר מטרות אזרחיות בדרום ישראל. בתגובה לכך ישראל ומצריים החליטו להטיל סגר ימי ויבשתי על הרצועה- אך הותר מעבר מפוקח מצד שתי המדינות של מזון, ציוד רפואי, חשמל ומים. ישראל הודיעה כי מטרת הסגר היא לשמור על ביטחון המדינה, ומאוחר יותר הוסיפה כי הוא גם משרת להפעלת לחץ על שלטון החמאס, ועוצמתו תיקבע על פי פעולות הטרור שיתבצעו נגד ישראל. מצרים הודיעה מצידה כי מטרת הסגר היא הגנה על שטחיה מפני פעולות טרור מצד החמאס. ארגונים הומניטאריים וכן מדינות רבות מתנגדות ל"שימוש" באוכלוסיה אזרחית כדי להפעיל לחץ על משטרה, דבר אשר נוגד את חוקי המשפט הבינ"ל לזכויות אדם.

בשנים 2005-2007 נסוגו כוחות הצבא והאזרחים הישראליים במסגרת "תוכנית ההתנתקות" מהרצועה- אך כוחות האוויר של הצבא הישראלי נשארו בה. בתגובה לירי הטילים והרקטות מתוך הרצועה לעבר שטחיה, יצאה ישראל במבצע "עופרת יצוקה" בעזה שמטרתו הייתה הפסקת פעולות הטרור של החמאס כנגדה תוך שימוש בכוחות צבא . אף על פי שמטרות המבצע הושלמו, תוצאותיו היו גם הרס נרחב של תשתיות ופגיעה באזרחים.

ברחבי העולם רווחת ההשקפה שמפקפקת בלגיטימיות שבשליטת ישראל על הרצועה ועל המעברים אליה. בהתאם לכך, רבים קוראים לשחרור רצועת עזה וללקיחת צעד למען האוכלוסייה ברצועה. אחד הביטויים הבולטים של ההתנגדות לצד הישראלי בנושא הוא "משט השלום" שיצא מטורקיה לעבר חופי רצועת עזה במאי 2010. המשט הורכב מ679 בני אדם, ביניהם פעילי שלום מרחבי העולם, עיתונאים ופוליטיקאים כאשר רובם אזרחי טורקיה. המשט אורגן ע"י הIHH (הקרן לסיוע הומניטארי) הטורקית, אשר הוקמה ב1995 במטרה לספק סיוע הומניטארי באזורי מלחמה ואשר ידועה כתנועה מוסלמית ששמה נקשר לא פעם לשיתוף פעולה עם ארגוני טרור מרחבי העולם. תנועה נוספת שסייעה בהכנת המשט היא תנועת "שחררו את עזה" (Free Gaza) אשר הוקמה בשנת 2008 במטרה להוביל לשחרור עזה משליטה ישראלית והוציאה לא פעם לפועל משטים קטנים מקפריסין לעזה, שבהם השתתפו פעילים שרצו לצפות במצב ברצועה מקרוב. מטרת המשט, על פי הפעילים, הייתה הובלת סיוע הומניטארי שכלל ציוד רפואי, בגדים וציוד בנייה לתוך הרצועה, לשימושם של התושבים ברצועה. מנגד ישנם המתנגדים לטענת הפעילים, ואשר מאמינים כי המשט היווה פרובוקציה בלבד אשר מכוונת להסיט את העולם כנגד ישראל.

ישראל החליטה למנוע את שבירת הסגר המתוכננת, ושלחה ספינות עם חיילים במטרה להתעמת עם המשט במים בינלאומיים. אלה פקדו על אוניות המשט לעגון בנמל העיר, שם הציוד ייפרק וייבדק ויועבר בסופו של דבר לרצועת עזה, האופציה לעשות כן הוצעה לפעילי המשט באופן דיפלומטי ע"י הדרג הבכיר במדינה גם לפני צאתו לעבר הרצועה. חיל הים הוסיף והזהיר שאם ימשיכו הספינות במסלולן, הוא יאלץ להשתלט עליהן בכוח. מפעילי המשט התעלמו מדרישות חיל הים והמשיכו בהפלגה. חיל הים מימש את הבטחתו, והשתלט בהצלחה על חמש מהספינות אשר השתתפו במשט. ואולם, בספינה השישית והגדולה ביותר מבין הספינות, המרמרה, נמצאו פעילים המצוידים בנשק, והתלקח עימות אלים בין הצדדים. במבצע נהרגו 9 פעילים, ו28 נפצעו, וכן נפצעו 10 חיילים ישראליים. בסופו של דבר הציוד שהיה על הספינות נבדק בנמל אשדוד והחלה העברתו לעזה- אולם החמאס לא הסכים לקבלו.

הסיקור התקשורתי על אירועי המשט היה נרחב, ומדינות רבות גינו את ישראל בעקבותיו. מדינות אלו טענו כי אין כל הצדקה לשימוש באלימות כפי שהיה על סיפון המרמרה. בעולם הערבי מוסלמי הביקורות היו אף חריפות יותר ואת הביקורת הקשה ביותר מתחה טורקיה, שרבים מהמשתתפים במשט היו אזרחיה. למרות זאת, בעולם נשמעו גם קולות תמיכה בישראל אשר טענו שלישראל יש את הזכות לדעת איזה סוג של סיוע נכנס לתוך עזה. כיום מתוכננים מסעות הומניטאריים נוספים לרצועת עזה (למשל על ידי איראן) ונשאלת השאלה כיצד ניתן להתמודד איתם.

קביעת מדיניות בין- לאומית בנושא הינה הכרחית , כהיערכות למשטי שלום או אירועים דומים שיערכו בעתיד. על המדינות להתבסס על דיון בנושא לגיטימיות המשט בפרט, ושל העולם בכלל בפעולתו נגד הריבונות הישראלית. הדבר יעשה תוך התייחסות לסוגיית יחסי ישראל ועזה מבחינת שלטון וריבונות, וכן תוך התייחסות לאופי שלטון החמאס ברצועה מבחינה לוקלית, ומבחינה ועולמית.

קישורים:

תיעוד המשט על ידי מקור ישראלי:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3896991,00.html

הודעה על המשט באתר "שחררו את עזה":

http://www.freegaza.org/en/home/56-news/1165-the-freedom-flotilla-sails-to-gaza-in-may

תיעוד של הקולות שנשמעו בעולם עקב המשט על ידי עיתון הארץ:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1171425.html

אחרי משט השלום, מתוכנן גם מטס שלום, מתוך חדשות ערוץ 2:

http://reshet.ynet.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/News/programs/MainNewscast/allmainNews/Article,51087.aspx

מידע על העם הפלסטיני

• .http://reut-institute.org/Publication.aspx?PublicationId=53

http://www.gisha.org/UserFiles/File/publications/GazaClosureDefinedHeb.pdf