קשמירקשמיר הוא חבל ארץ הגובל בהודו, סין, פקיסטן ואפגניסטן שהוכר כחבל ארץ בשנת 1947 (בה קיבלו הודו ופקיסטן את עצמאותן מידי הבריטי). בשנת 1947, הוחלט כי מנהיגי קשמיר יהיו חופשיים לבחור האם להשתייך לפקיסטן או להודו. תחילה, מנהיגה של קשמיר המהרג'ה הארי סינג, החליט שקשמיר תשמור על עצמאותה, אך לאחר מכן החליט להצטרף להודו בתמורה לסיוע צבאי, רפואי והבטחה למשאל עם. הצטרפותה של קשמיר להודו גרמה לויכוחים רבים מהצד הפקיסטני בטענה כי הרוב המוסלמי המובהק (מעל ל60 אחוז) של האזרחים בחבל קשמיר מצדיק את הצטרפותה אך ורק לפקיסטן.
לאחר החלטתו של המהרג'ה להצטרף להודו, החלו קבוצות טרור בתמיכת פקיסטן לפלוש, לפגע ולהשתלט על האיזור ובכך להביא לאיחוד עם פקיסטן. בדיון באו"ם הושגה פשרה שעיקרה חלוקת קשמיר בין הודו (שקיבלה שני שליש) ופקיסטן (שקיבלה שליש) והפסקת אש. בשנת 1962, סין כבשה חלק מחבל קשמיר ובו היא שולטת עד היום. הסיבה לכיבוש סין הייתה הפוריות הידועה של עמק קשמיר וכן גם יופיו יוצא הדופן המהווה פונטציאל תיירותי.
בשנת 1965, ניסיון נוסף של קבוצות גרילה פקיסטניות לכבוש חלקים מקשמיר נכשל בשל התנגדות הודית. מאז 1965 שרר אי שקט מתמיד באיזור שכלל אירועים אלימים. בשנת 1999 רצף מלחמות נוסף בין פקיסטן להודו; חמושים פקיסטנים עברו את הגבול בין הודו לפקיסטן בקשמיר, ובתגובה לכך החלו כוחות הודו במלחמה. המלחמה הופסקה לאחר שלחץ אמריקני הופעל על פקיסטן לשוב לגבולם. לאחר מלחמה זו נחתם הסכם הפסקת אש נוסף אך הפיגועים ומעשי הטירור של המיליציות בחבל קשמיר לא פסקו מעולם. במהלך השנים, האו"ם ניסה למנוע את המשך מעשי הטרור של המיליציות ולרכך את המצב בין הודו לפקיסטן אך זאת ללא הצלחה.
במאי 1998, הודו ביצעה ניסוי ראשוני בפצצה גרעינית. פקיסטן הצטרפה גם היא למועדון הגרעין מיד אחריה בעזרת תמיכה של סין בפיתוח הגרעין שלה לאורך כל שנות התשעים- מאז שתיהן במרוץ להתחמשות גרעינית. הן הודו והן פקיסטן, אינן חתומות על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. במעמד מאיים זה ובשילוב עם הסכסוך, , האו"ם מוטרד וקורא לשתי המדינות לחתום כשאר המדינות בעולם על האמנה, ומעוניין בפיקוח קפדני על פיתוח האנרגיה הגרעינית.
כיום, השליטה בקשמיר מחולקת בין סין, הודו ופקיסטן ולכל ארץ חלקים ברורים. הודו מחזיקה בחלק הגדול ביותר- "ג'אמו וקשמיר" [כחצי מחבל הארץ, הכולל את עמק קשמיר הפורה], פקיסטן מחזיקה בחלקו הצפון מערבי, וסין מחזיקה בחלק הנקרא "אקסאי צ'ין" הממוקם בצפון מזרח קשמיר.
על פי טענותיה של פקיסטן, החלטת המהרג'ה הארי סינג אינה תקפה מבחינה חוקית – משום שאינה ייצגה את דעותיהם של אזרחי קשמיר. פקיסטן מוסיפה כי ההוכחה הברורה ביותר לכך היא התנגדותם של תושבי קשמיר לשלטון ההודי. בנוסף לכך, פקיסטן טוענת כי תושבי קשמיר הם ברובם מוסלמים בדתם, ומתוקף כך מן הראוי שיהיו משוייכים למדינה עם שלטון מוסלמי ולא להודו. פקיסטן מבטלת כל חוקיות בהחלטת קשמיר גם בשל העובדה שהופרו הסכמים בין פקיסטן לשליט קשמיר. מתוקף ההסכמים, נאסרה נוכחות של כוחות צבאיים הן פקיסטנים והן הודים בשטח קשמיר טרם ההחלטה על השתייכותם, אולם חיילים הודים הפרו הסכמים אלו ושהו בשטחי קשמיר שגרמו לשינויים בהחלטתו של המהרג'ה.
הודו דוחה את כל טענותיה של פקיסטן באשר לחוקיות החלטת המהרג'ה וטוענת בתוקף כי החלטתו משקפת באופן ברור את דעת אזרחי קשמיר. על פי טענותיה של הודו, פקיסטן היא ארץ שאינה מפותחת דיה בתחום הכלכלי-סוציולוגי כדי להעניק לאזרחי קשמיר תנאים בסיסיים. נוסף על כך, פקיסטן מספקת מחסה ומסייעת בסתר לארגוני טרור המבצעים בין השאר פעילות פעילות עוינת בשטחי הודו. הודו מוסיפה וטוענת שפקיסטן ממרידה את אזרחיה כנגד הודו באמצעות כלי המדיה. הודו קוראת לאו"ם להכיר בפקיסטן כמדינה המסייעת לארגוני טרור ולפעול בהתאם במהרה.
סין, שכבשה חלק מקשמיר ושולטת בו עד היום טוענת כי חלק זה שייך לה בבלעדיות. באשר לשאר חלקי קשמיר, סין תומכת בעמדת פקיסטן ועומדת לצידה בנוגע לסיפוח קשמיר לפקיסטן. סין ופקיסטן הן מדינות בעלות יחסים טובים התומכות זו בזו בענייני סכסוכים טריטוריאליים. סין מעוניינת בשקט באיזורה ועל כן מעודדת פיתרון מהיר של הסכסוך. קישורים:
http://news.bbc.co.uk/2/hi/in_depth/south_asia/2002/kashmir_flashpoint/default.stm אתר הBBC – אגף כתבות על קשמיר
http://www.onwar.com/aced/chrono/c1900s/yr45/fkashmir1947.htm ציר זמן – התפתחות המלחמות בקשמיר Ynet כתבות- חיפוש "קשמיר" קוריאהחצי האי קוריאה נמצא במזרח אסיה. עד שנת 1948 בחצי האי הייתה המדינה "קוריאה". בשנת 1948, בתום מלחמת העולם השניה, התפצלה המדינה קוריאה למדינה צפונית ומדינה דרומית, כאשר הצפון גובל ברוסיה וסין, והדרום גובל בצפון קוריאה בלבד.
קוריאה הייתה תחת כיבוש סיני ויפני לסירוגין מסוף המאה ה-16, והחל משנת 1910 ועד מלחמת העולם השנייה בשליטה יפנית. משנת 1945, שלטה ברית המועצות בשטחו הצפוני של האי הגובל בברית המועצות (רוסיה) ובסין, בעוד שארצות הברית שלטה בשטחו הדרומי של האי. מטרתן של ברית המועצות וארצות הברית הייתה איחוד חלקיה הנפרדים של קוריאה למדינה מאוחדת כבעבר. עד 1948, ניהלו המעצמות דיונים לגבי איחוד המדינות. בשנת 1948, נכשלו סופית הדיונים בעקבות המלחמה הקרה, התכנית נזנחה והמדינות קיבלו עצמאות נפרדת ומלאה. בשטחה הדרומי של קוריאה, הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית של קוריאה המכונה דרום קוריאה, ואילו בשטחה הצפוני הוקמה מדינה קומוניסטית, צפון קוריאה.
בשנת 1950, צבאה של צפון קוריאה פלש לשטחי דרום קוריאה- מה שהתפתח למלחמת קוריאה. סין וברית המועצות נלחמו לצידה של צפון קוריאה וסייעו לה כלכלית, ואילו לצידה של דרום קוריאה עמדו חברות ברית נאט"ו ובראשן ארצות הברית. המלחמה הסתיימה בשנת 1953 בהסכם הפסקת-אש שקיבע את המצב כמות שהוא. בתום המלחמה ובעקבותיה, התקבע המצב בו צפון קוריאה היא מדינה דיקטטורית, ומצדו השני של חצי האי, דרום קוריאה היא רפובליקה.
צפון קוריאה היא דיקטטורה המונהגת על ידי השליט קים ז'ונג איל ומונהגת בה כלכלה ריכוזית וסוציאליסטית עד ימינו. ההערכה לגבי מצב התושבים ותנאי המחייה בצפון קוריאה קשה ומעורפלת בעקבות היותה מנותקת משאר העולם, אך לאור הממצאים המועטים מוקמה צפון קוריאה במקום השני ברשימת המדינות המדכאות את חופש תושביהן תוך שימוש בהוצאות פומביות להורג והשתלטות כוללת על כל אמצעי המדיה. כחלק ממאמציה של צפון קוריאה לצבור כוח, היא מפתחת גרעין ומאיימת להשתמש בו, בעוד שהיא אינה חתומה על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. האו"ם חושש משימוש לרעה בכוחה הגרעיני של צפון קוריאה ומעוניין בפיקוח על הגרעין תוך חתימתה על האמנה.
מתום המלחמה ועד לשנות השמונים התקיימו בדרום קוריאה מספר שלטונות יחיד ומספר שלטונות צבאיים, אך החל מסוף שנות השמונים היא החליטה ללכת בדרכי המערב ולהפוך למדינה דמוקרטית. בעקבות החלטותיה התקרבה למדינות המערב ואימצה את תרבותם ולאחר מכן אף הצטרפה לאו"ם בשנת 1991. מאז הצטרפותה לאו"ם ועד לימינו, דרום קוריאה התפתחה ושגשגה כלכלית, ומובילה כיום בענפים רבים בתחום ההייטק והטכנולוגיה, וכן חדרה לרשימת המדינות המפותחות ביותר בתחומי הייצוא בעולם.
במהלך השנים, בוצעו ניסיונות חוזרים ונשנים של האו"ם לגישור בין המדינות. בשל דעות מנוגדות וחוסר התגמשותן של ממשלות דרום קוריאה וצפון קוריאה, הניסיונות לא הניבו פרי. דוגמא בולטת לניסיון גישור היא הפסגה שהתקיימה ביוני 2000 בה נפגשו קים ז'ונג איל והנשיא דה יונג שלא צלחה. כחלק מניסיונות האו"ם לגישור בין הצדדים התקיימו שיחות שלום, אך לצד שיחות השלום, מתחים בין המדינות השכנות בשנים האחרונות גורמים לחשש מפני מלחמה.
דרום קוריאה טוענת כי האזרחים הקוריאנים בצפון קוריאה סובלים מתנאים מחפירים שאינם מקיימים את זכויות האדם והאזרח הבסיסיים ביותר. דרום קוריאה מעוניינת באיחוד של כל חצי האי קוריאה תחת שלטון דמוקרטי בו הכלכלה מבוססת ואזרחיה מחצי האי הצפוני ומחצי האי הדרומי חיים יחדיו. דרום קוריאה קוראת לאו"ם לפעול במידיות להצלת אזרחי צפון קוריאה, להשכנת שלום אזורי ולעזרה במימוש חזונם.
טענתה העיקרית של צפון קוריאה היא שהמשטר המתקיים בדרום קוריאה הוא אינו חוקי ומקבל את התוקף החוקי רק בשל היחסים עם מדינות המערב וארה"ב בפרט. צפון קוריאה הודפת את הטענות נגדה בכל אשר לשימוש באנרגיה גרעינית לרעה, בטענה כי כל פיתוח גרעיני מצדה הוא למטרות שלום, אנרגיה ומחקר בלבד.
יפן הביעה חשש עמוק מהמעשים האלימים והבלתי חוקיים של צפון קוריאה, וטוענת כי צפון קוריאה אחראית לחטיפות של אנשים שונים ביפן. סין לעומתה, ידועה כאחת מבנות הברית הקרובות ביותר לצפון קוריאה- היא מספקת לה מזון ודלק, וסוחרת איתה באופן קבוע, אך למרות יחסי ההדדיות, סין מודאגת מהגירת תושבים צפון קוריאניים אל שטחי סין. מהצד השני, מירב מדינות המערב ביחסים מסחריים טובים מאוד עם דרום קוריאה, ועל כן, תומכות בה גם בסכסוך הטריטוריאלי.
קישורים:
http://www.un.org/News/Press/docs/2009/sc9679.doc.htm אתר האו"ם לגבי מועצת הביטחון בדיון המקושר לצפון קוריאה
http://www.state.gov/r/pa/ei/bgn/2792.htm האתר הדיפלומטי של ארצות הברית בערך צפון קוריאה
http://www.korea-dpr.com האתר הרשמי של צפון קוריאה
https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/ks.html האתר של הCIA, ערך: דרום קוריאה |
|
סיכומי הנושאים >
ועדת סיכסוכים טריטוריאליים |